פסק-דין בתיק ת"א 21559-08

בפניי תביעת שיפוי מטעם קרנית [להלן - התובעת] להשבת הכספים ששילמה בגין תאונת דרכים בה היה הנהג המעורב משולל רישיון נהיגה בתוקף, על פי סעיפים 9 ו - 7 לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה - 1975 [להלן - חוק הפיצויים].

טיעוני התובעת;

1.                  ביום 4.10.05, פגע רכב מסוג טרקטורון, נושא רישוי מספר 1313324 [להלן - הרכב], נהוג בידי הנתבע 1 [להלן - הנהג], בהולכת רגל וגרם לה לנזקי גוף [להלן - הנפגעת ו- התאונה].

2.                  במועד התאונה, לא החזיק הנהג, תושב השטחים ושוהה בלתי חוקי בישראל, ברישיון נהיגה תקף, ולפיכך, לנהיגתו ברכב לא היה כיסוי ביטוחי תקף.

3.                  במועד הרלוונטי לתאונה, היה הנתבע 2 הבעלים, המחזיק, המפעיל ובעל השליטה ברכב. הנתבע 2 היה מעבידו ושולחו של הנתבע 1, והתאונה ארעה במהלך ותוך כדי עבודתו של הנתבע 1, ובמסגרת שליחותו. הנתבעת 2, לא מנע מהנתבע 1 נהיגה ו/או שימוש ברכב.

4.                  משכך, ובהעדר כיסוי ביטוחי לנהיגת הנהג ברכב ולתאונה, פנתה הנפגעת לתובעת בדרישה לפצותה בגין הנזקים שנגרמו לה עקב התאונה, והתובעת, מתוקף חבותה על פי חוק הפיצויים, פיצתה את הנפגעת.

5.                  חובת התובעת לפצות נפגעים בתאונות נעדרות ביטוח, מעוגנת בהוראות ס' 12 לחוק הפלת"ד, ואילו זכותה לקבלת שיפוי בעבור אותם פיצויים לנפגעים, מעוגנת בהוראות סעיף 9 בשילוב עם סעיף 7 לחוק הפלת"ד, באשר סעיפים אלו קובעים כי כאשר המדובר בתאונה נעדרת ביטוח, זכאית היא לקבלת שיפוי הן מהנהג חסר הביטוח, והן מבעל הרכב, והמחזיק בו, אשר התירו את הנהיגה נעדרת הביטוח, ברכב.

6.                  משפיצתה התובעת את הנפגעת, הגישה תביעתה דנא כנגד הנתבעים, ובהתאם להוראות החוק, כאמור, להשיב לה את הכספים ששילמה כאמור. במסגרת ההליכים, ניתן פסק דין כנגד הנהג, הוא הנתבע 1, ונותרה כעת התביעה כנגד מתיר השימוש בלבד, הוא הנתבע 2.

7.                  כאמור, התובעת טוענת, כי במועד התאונה, לא דאג הנתבע 2 למנוע את הנהיגה משוללת הכיסוי הביטוחי, ואף הביא לעידוד נהיגה מסוג זה, שעה שהותיר את הרכב [ולמעשה, הפקירו במחסן], המפתחות, והנהג, יחד באותו מחסן. מאחר שכך, כך לטענת התובעת, אחראי הנתבע 2 לנהיגה נעדרת הביטוח, וחייב בשיפוי התובעת, כאמור בסעיף 7(6) לחוק הפיצויים.

טיעוני הנתבע 2;

8.                  הנתבע 2, קבלן עבודות גינון וניקיון בפארק פרס בעת הרלוונטית לתאונה, טוען כי בעת התרחשות התאונה, כלל לא נכח בזירת התאונה, אלא שהה בביתו ואת הנהג [הנתבע 1], כך לטענתו, שכר לעבודה רק ימים ספורים עובר לתאונה. בשעה 23.00 בליל התאונה, כך הנתבע 2, התקשר אליו הנהג והודיעהו כי פגע בילדה עת נהג בטרקטורון.

9.                  הנתבע 2 טוען כי מיד לאחר התאונה נעצר הנהג, נחקר במשטרה, ושם אישר כי לא היה לו כל היתר מאת הנתבע 2 לנהוג ברכב, לא מפורש, ולא מכללא. הוא עצמו נחקר אף הוא במשטרה מיד לאחר התאונה, והעיד תחת אזהרה, כי הורה לנתבע 1 מפורשות שלא לנהוג בטרקטורון.

10.              הנתבע 2 לטענתו, אף עשה כל שביכולתו למנוע נגישותו של הנתבע 1 לטרקטורון, ועל כן, כדבר שבשגרה ובתום כל יום עבודה, אחסן את הרכב במתחם מגודר ונעול, ואת המפתחות שם בתוך מגירה במחסן אחר, המשמש משרד בתוך המתחם המגודר, שהיה אף הוא נעול.

11.              לשיטת הנתבע 2, לאור פעולותיו האמורות, לא ניתן לטעון כנגדו שלא פעל באמצעים סבירים על מנת למנוע שימוש ברכב. הא ראייה לכך, לדידו, הינה כי לא הוגש כתב אישום כנגדו. עוד טוען הנתבע 2 כי בדו"ח החקירה מטעם התובעת, אותו ניסתה היא בכל מאודה להסתיר מעיניו, בגין נהיגתו של הנתבע 1, נרשם מפורשות כי המדובר בשימוש ברכב ללא היתר, והדבר תומך בגרסתו וטענותיו ומחזקן.

12.              התובעת בסיכומי התשובה מטעמה, התייחסה לטענת הנתבע בגין דו"ח החקירה מטעמה, וטענה כי הדו"ח אינו רלוונטי למחלוקת, וממילא יש בו כדי לתמוך בטענותיה. לטענתה, מדוח החקירה עולה כי הנתבע הפקיר את מפתחות הרכב באותו מחסן בו ישן הנהג ובו אוחסן הרכב, והדבר מחזק את טענותיה כלפיו.

13.              עוד מוסיפה התובעת, כנגד טענות הנתבע בסיכומיו, כי מלכתחילה הרי לא טענה כלפיו כי נתן רשות מפורשת לנהיגה ברכב, אלא שטענתה הינה כי גם אם אסר על הנהג מפורשות לנהוג ברכב, הפקיר את מפתחות הרכב והנהג באותו מחסן, ועל כן רואים בו כמי שנתן רשות מכללא.

דיון והכרעה;

14.              המחלוקת המרכזית שנטושה בין הצדדים הינה שאלת היתר הנהיגה ברכב; האם, כטענת התובעת, נעשתה הנהיגה לאחר קבלת היתר מהנתבע 2, שאז עומדת לה זכות החזרה כלפיו, או שמא היתה הנהיגה משוללת היתר, שאז אין לתובעת עילת תביעה כלפי הנתבע 2.

זכות החזרה של קרנית אל הנתבעים;